נאמנות בגירושין: מתי היא מגנה על הנכסים ומתי היא מתפרקת
תוכן עניינים:
תמצית המאמר
מהות מול צורה: בית המשפט לענייני משפחה בוחן את המציאות הכלכלית האמיתית ולא את הרישום הפורמלי של הנאמנות.
ארבעה מבחנים מכריעים: מועד הקמת הנאמנות ביחס למשבר, השליטה שנותרה בידי היוצר, זהות הנהנים וקיומה של תכלית עסקית או מיסויית לגיטימית.
אין הגנה גיאוגרפית: לנאמנות זרה (Offshore) אין חסינות — לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בנכסים ללא הגבלה גיאוגרפית.
הסיכון שבהסתרה: הסתרת מידע מובילה לפסיקה לפי אומדנה לרעת המסתיר ולמתן "צו מרווה" הגובל בנכסים בכל העולם.
אכיפה וגבייה: קבלת פסק דין מחייבת שימוש בכלים ייעודיים: ביצוע בפיקוח שיפוטי, מינוי כונס נכסים, צו מרווה ופנייה לערכאות זרות.
המבנה שנבחן לפי מהותו
נאמנות יוצרת פער מכוון: הנכסים רשומים על שם הנאמן, ההנאה מהם שייכת לנהנים, והשליטה אמורה לעבור מידי היוצר. זהו מבנה לגיטימי, שמשמש לתכנון עיזבון, לשיקולי מס ולהגנה על נכסים — ובעולם ההון המשפחתי הוא נפוץ מאוד.
בהליך גירושין, הפער הזה הופך לשאלה אחת: האם נכסי הנאמנות נכנסים למסת האיזון, או נשארים מחוצה לה.
התשובה אינה נגזרת מהמסמכים. הפסיקה אימצה גישה מהותית: מבנה משפטי פורמלי של נאמנות אינו מונע מבית המשפט לבחון את המציאות הכלכלית האמיתית. נאמנות שהוקמה כראוי, מטעם אמיתי ובעוד מועד — עומדת. נאמנות שהיא בעיקרה כתובת חדשה לנכסים ישנים — מתפרקת.
עורך דין אברהם צור, עורך דין לדיני משפחה וגירושין בחיפה, מטפל בתיקים שבהם עומדות נאמנויות על הפרק — משני צידי המתרס: בייצוג מי שהקים נאמנות ומבקש לשמור על מעמדה, ובייצוג מי שסבור שנאמנות שימשה להדרתו מזכויותיו.
המבחן הראשון: מתי הוקמה
זהו המבחן שנבדק ראשון, והוא לרוב המכריע.
נאמנות שהוקמה סמוך לפרוץ המשבר הזוגי, ובמיוחד לאחריו, מעוררת חזקה של ניסיון הברחת נכסים. ככל שהמרחק בין ההקמה לבין הסכסוך קצר יותר — כך גדל הסיכוי שנכסיה ייכללו במסת האיזון.
וכשההקמה נעשתה במהלך הנישואין, נקבע שניתן לכלול את שווי הנאמנויות כרכוש משותף אם ישנן ראיות להתנהלות פסולה בהקמתה, או לכך שבן זוג אחד פעל בניסיון להונות את משנהו לטובת עצמו.
המסקנה המעשית: המרחק בזמן אינו פרט טכני. הוא הראיה החזקה ביותר לכוונה — לשני הכיוונים.
המבחן השני: כמה שליטה נותרה
זהו הכשל השכיח ביותר בפועל, ומקורו בפער בין הרצון להעביר לבין הרצון להמשיך להחליט.
במקרה שנדון, האיש שמר לעצמו זכות לקבל עדכונים שוטפים ומלאים על כל פעולה או השקעה של כספי הנאמנות. בכתבי המשאלות — מסמכים שבהם היוצר מביע לנאמן את רצונותיו לגבי ניהול הנאמנות — נכתב שהנאמן יתייעץ עמו בנוגע לכל פעולה, לרבות הוספת או הסרת נהנים, השקעות, חלוקות כספים או מינויים.
בית המשפט קבע שמדובר בסממן מובהק לשליטה בפועל, וכלל את הנכסים במסת האיזון.
ההיגיון פשוט: אם אתה עדיין מחליט הכול, לא באמת העברת דבר. הנאמנות היא מסך, לא מבנה.
המבחן השלישי: מי הנהנים
כאשר בן הזוג הוא הנהנה הבלעדי או העיקרי — ובמיוחד כשהנאמנות מומנה מנכסים שנצברו במהלך הנישואין — הנטייה היא לכלול את הנכסים באיזון.
ויש כאן היבט נוסף, שנוגע למי שנהנה מכוח הקשר הזוגי בלבד. בפסק דין שנדון בערכאת הערעור נקבע שהנאתו של הנאמן "נבעה מכוחו של הקשר הזוגי ותו לא", ולכן — "עם פרוץ הסכסוך והגשת תביעת הגירושין, אין הוא זכאי למעמד נהנה מכוחה של בת זוגו."
בהערת אגב יצויין כי באותו מקרה נקבע שמדובר בהפרת אמון כפולה: הן משום שהנאמן הוציא את עצמו ממשפחתה, והן משום שניסה לנשל אותה בטענה שהכספים ניתנו לו במתנה בלבד.
המבחן הרביעי: האם יש טעם אמיתי
וכאן המבחן שמכשיר — והוא רחב יותר משנדמה.
נאמנות שהוקמה למטרות לגיטימיות — תכנון עיזבון, שיקולי מס, הגנת נכס — ואשר הוכח שהוקמה שנים לפני המשבר, תזכה להכרה כמחריגה נכסים מהאיזון.
הפסיקה הכירה בכך שנכסים שהועברו לנאמנות בלתי הדירה יהיו בדרך כלל פטורים מחלוקה או מאיזון בהיעדר ראיות להתנהלות פסולה — אפילו בהנחה שהנאמנויות מומנו מרכוש שנצבר במהלך הנישואין.**
יתרה מזו: ניהול נכסי נאמנות שהועברו לנאמנות בלתי הדירה למטרות לגיטימיות לא יוכפף לחלוקה או לאיזון, אף אם תנאי הנאמנות מעדיפים לכאורה את אחד מבני הזוג על פני האחר.
זו הכרה משמעותית: נאמנות אמיתית עומדת גם כשהיא לא סימטרית.
ונטל ההוכחה — על מי שטוען להכללה
נטל ההוכחה באשר להתנהלות פסולה מוטל על הצד הטוען להכללת נכסי הנאמנות במסגרת החלוקה או האיזון. כלומר, נקודת המוצא היא לטובת הנאמנות. מי שרוצה לפרק אותה — עליו הנטל.
מדובר בנטל כבד במיוחד
לא רק שהנטל מוטל על הטוען — הוא נטל מוגבר. טענה שנאמנות היא פיקטיבית משיקה לטענת מרמה, והפסיקה קבעה שטענה בדבר מרמה וקנוניה יש לבחון "באמות מידה מחמירות ונוקשות".
בלשון הפסיקה: "בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב... ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב ראיות בעלות משקל ואמינות." ונקבע ש"טענות בדבר פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה."
המשמעות המעשית לשני הצדדים: מי שמבקש לפרק נאמנות נדרש לראיות של ממש, לא לסימני שאלה. ומי שמגן על נאמנות שהוקמה כדין — נקודת המוצא לטובתו, והרף שהצד השני צריך לעבור גבוה.
כשהנאמנות מתפרקת
הדוגמה המרכזית מהפסיקה: באותו מקרה נקבע ש"הוכח באותות ובמופתים כי האיש פעל ללא לאות בניסיונות חוזרים ונשנים להונות את האישה לטובת עצמו ולהדירה מזכויותיה בנאמנויות."
ובאשר למבנה עצמו: "הקמת נאמנות תחת כללים אשר האיש בלבד יכול לשנות ולפיהם האישה בלבד יכולה להיות מודרת מכלל רכושה, היא הקמה בחוסר תום לב מובהק ותחת התנהלות פסולה בעליל."
התוצאה: בית המשפט השתמש באומדנה בשל הסתרת מידע, וחייב בתשלום של 37.5 מיליון דולר.
כשהנאמנות עומדת
התמונה ההפוכה מלמדת שהנטל אינו תיאורטי.
במקרה אחד נדחתה טענה לזכויות בנאמנות לאחר שהעדויות הצביעו על כך שהנתבע עבד כשכיר בניהול הנכסים אך אינו בעלים ואינו נהנה מהם — והתובעת אף חויבה בהוצאות.
במקרה אחר נדחתה טענת הנאמנות מטעם עובדתי: נקבע שיחסי הצדדים היו עכורים ביותר במועדים הרלוונטיים, ולא שררו ביניהם יחסי אמון — ולכן לא ייתכנו יחסי נאמנות.
ובמקרה שלישי, טענת הנאמנות נדחתה מסיבה פשוטה למדי: הסכם הנאמנות לא דווח לרשויות על פי דין. הלקח מהמקרה הזה חשוב במיוחד: נאמנות שאינה מדווחת כדין חשופה לדחייה גם בלי דיון במהות.
נאמנות זרה: אין הגנה גיאוגרפית
זו התפיסה המוטעית הנפוצה ביותר — שנאמנות אופשור מוציאה נכסים מהישג ידו של בית המשפט הישראלי.
הסמכות רחבה
החוק מגדיר "ענייני משפחה" ככוללים תובענה אזרחית בין אדם לבין בן משפחתו שעילתה סכסוך בתוך המשפחה — "יהא נושאה או שוויה אשר יהא".
החוק מקנה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בנכסים ללא הגבלה גיאוגרפית — לרבות נכסים המוחזקים בנאמנות זרה.
וגם לא סמכות של המחוזי
טענה נפוצה נוספת היא שנאמנות מוציאה את התיק מסמכות בית המשפט לענייני משפחה. הפסיקה דחתה זאת, והבחינה בין מוסד הנאמנות לפי חוק הנאמנות — כמו כתב הקדש או הקדש ציבורי — לבין יחסי נאמנות רגילים. נקבע שאין לפרש את החוק כאילו כל אימת שתובע מעלה טענת נאמנות, הסמכות עוברת לבית המשפט המחוזי.
המשמעות: כשהטענה לנאמנות היא חלק מסכסוך משפחתי — הסמכות נותרת בבית המשפט לענייני משפחה.
שני תנאי סף — ומגבלה נוספת
הסמכות אינה אוטומטית. ראשית, נדרשת רכישת סמכות בין־לאומית, המותנית בהמצאה תקפה של כתב הטענות לנתבע ובקיומה של זיקה מהותית לישראל — מגורים, אזרחות, או מקום מושב משותף אחרון.
שנית, גם כשהסמכות קיימת, בית המשפט עשוי לדחות את הדיון מטעמי פורום לא נאות כאשר מרכז הכובד של הסכסוך אינו בישראל.
ובנוגע לנכסים עצמם, הפסיקה הכירה במגבלה מעשית: סעד בעל תחולה חוצת גבולות מוצדק רק בהכבדה ממשית, שכן "הדיון בישראל בנכסים המצויים מחוצה לה עשוי לגרור סרבול והוצאות ואף דיונים בחוץ לארץ, ולהביא לידי התנגשות בין חיוביו של אדם לפי צווי בית המשפט בישראל לחיוביו לפי דין המקום שבו מצוי הנכס."
המסקנה: אין חסינות גיאוגרפית — אבל יש חיכוך דיוני אמיתי, שכדאי להיערך אליו מראש.
הגילוי: מה אפשר לדרוש
בית המשפט לענייני משפחה פועל בשקיפות מוגברת. נקבע שעל בעלי הדין קיימות חובות מוגברות בכל הנוגע למסירת מידע, ושעקרון הגילוי ההדדי חל שם "ביתר שאת".
בתביעות רכושיות ההנחיה ברורה: "התכלית היא שקיפות וגילוי מירביים, וישנם יחסי נאמנות מיוחדים בין בני הזוג המחייבים גילוי מלא. הנטייה השיפוטית בתביעות אלו היא להגיע לחקר האמת הפיננסית — גם כאשר עלולה להיפגע פרטיות צד ג'."
וכשקיימת קרבה מיוחדת בין הנתבע לצד השלישי — שותפות עסקית או יחסים כספיים — הנטייה למתן צו גילוי מתחזקת.
מה בפועל ניתן לדרוש
כתב הנאמנות עצמו, ולצדו כתבי המשאלות — שהם לרוב המסמך החושף ביותר; דוחות כספיים של הנאמנות; זהות הנאמן והנהנים, לרבות נהנים בשיקול דעת; רשימת נכסי הנאמנות, ובכללם חשבונות, נדל"ן ותיקי השקעות; ותכתובות בין היוצר לנאמן.
הגבול
הגילוי הגילוי אינו מוחלט. יש לאזן אותו מול יעילות הדיון, הגנה על אינטרסים לגיטימיים של הצד המגלה, ומניעת פגיעה בצדדים שלישיים.
ומגבלה מעשית נוספת: חובת הגילוי חלה על מסמכים המצויים בידי בעל הדין או בשליטתו — היא אינה מחייבת אותו ליצור מסמכים חדשים או לבצע בירורים עצמאיים מול הנאמן הזר. זו נקודה מהותית בתיקי נאמנות: ככל שהמסמכים מצויים בידי נאמן זר שאינו צד להליך ואינו כפוף לסמכות, הדרישה מבן הזוג מוגבלת למה שבשליטתו.
הסיכון הכפול שבהסתרה
מי ששוקל שלא לגלות צריך להכיר את שתי התוצאות.
הכרעה על דרך אומדנה
מי שמסתיר מידע על נכסים, זכויות או כספים מסתכן בכך שבית המשפט יפעיל את סמכותו המיוחדת ויתגבר על העלמת המידע באמצעות הכרעה על דרך אומדנה — כדי להגיע לתוצאה צודקת.
זו תוצאה מסוכנת במיוחד: האומדנה נעשית על בסיס מה שידוע, והפערים נסגרים לרעת המסתיר.
צו מרווה חוצה גבולות
הכלי השני הוא צו מרווה — הנקרא גם "צו הגבלת שימוש" — הוא סעד זמני בעל אופי אישי, שמונע מבעל דין להוציא נכסים מרשותו, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם.
ההבדל מעיקול הוא שקובע כאן: "בעוד צו מרווה מופנה לבעל הדין באופן אישי, ומורה לו שלא לבצע עסקה בנכסיו — צו העיקול מוטל על הנכסים עצמם." מכיוון שהצו מופנה לאדם ולא לנכס, הוא יכול לחול גם על נכסים שמחוץ לישראל — והתקנות אף מבהירות ש"נכסים" כוללים נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה.
התנאי המרכזי: מי שאליו מופנה הצו חייב להיות כפוף לסמכות השיפוט הישראלית. בנוסף נדרשות ראיות לכאורה וחשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, ובית המשפט בוחן אם אין די בנכסים שבישראל.
מגבלה שחשוב להכיר: זהו אינו כלי חקירתי. במשפט האנגלי, שיצר את הצו, הוא כלל גם חובת גילוי על הנתבע לפרט את נכסיו — "בעוד שבמשפט הישראלי לא אומץ הצו על כל היבטיו, אלא רק החלק המורה על הגבלת שימוש בנכסים." בקשה שנועדה בעיקר לאתר נכסים עלומים תידחה.
הפתרון שפיתחה הפסיקה מגשר על הפער: בהיעדר מידע על נכסים בחו"ל, רשאי בית המשפט להוציא צו כללי המתוחם בסכום, ולאפשר לנתבע לצמצמו בכך שימסור מידע על מצבת נכסיו. וסירוב לשתף פעולה נזקף לחובתו — הוא "נתון נוסף שיש להביאו בחשבון במסגרת בחינת החשש להכבדה".
מפסק דין לכסף: שאלת האכיפה
קביעה שנכסי הנאמנות נכללים במסת האיזון היא הישג משפטי — אך היא אינה כסף בחשבון. השלב הבא, ולעיתים הקשה יותר, הוא הפיכת פסק הדין לגבייה בפועל. ארבעה כלים עומדים לרשות מי שזכה.
ביצוע בפיקוח בית המשפט. החוק קובע שפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה יבוצע לפי חוק ההוצאה לפועל — "זולת אם הורה בית המשפט על ביצועו בדרך אחרת". הסמכות לבחור בדרך חלופית רחבה, ובפסיקה עדכנית נקבע שההליך יתנהל לפני בית המשפט ובפיקוחו, ולא במסגרת לשכת ההוצאה לפועל — למרות בקשת החייב. זהו מסלול גמיש בהרבה: הוא מאפשר מינוי כונס, סנקציות על סירוב ומעקב שוטף.
מינוי כונס נכסים. הכונס רושם הערת אזהרה בדבר מינויו על כל נכס שמתנהל לגביו פנקס לפי דין, ושכרו מוגבל בתקנות — לא יותר מארבעה אחוזים מתקבולי מימוש בדרך של מכירה, ולא יותר משני אחוזים מתקבולי ניהול של נכס שאינו נמכר.
צו מרווה. הצו האישי שפורט לעיל, שתחולתו חוצה גבולות.
פנייה לערכאות זרות. כשהנכסים מוחזקים בנאמנות זרה ובית המשפט הישראלי אינו יכול לאכוף ישירות, זהו המסלול המעשי — פנייה לערכאה במדינה שבה מוחזקים הנכסים, על בסיס פסק הדין הישראלי.
צו מרווה אינו תחליף לעבודה מקדימה
לפני שרצים להגיש צו מרווה חשוב להכיר את המגבלות: בבקשה שנדונה בבית המשפט לענייני משפחה נקבע ש"פירוט ספציפי של הנכסים נשוא הצו המבוקש מחויב המציאות" — הן להוכחת עילת התביעה לכאורה, והן להוכחת ההכבדה הממשית. במילים אחרות: "המדובר בזכות לכאורית ריקה מתוכן כל עוד המבקשת איננה מפרטת את פרטי הנכסים הספציפיים שאיזונם מבוקש."
זה אינו סותר את האפשרות לצו כללי מוגבל בסכום — אבל מבהיר מתי היא נכנסת לפעולה. הצו הכללי הוא פתרון שמופעל אחרי שבית המשפט כבר שוכנע שהתנאים מתקיימים. כדי להגיע לשם נדרש בסיס עובדתי; בקשה שנשענת על הנחה כללית שקיימים נכסים בחו"ל — תידחה.
המסקנה המעשית: העבודה מתחילה בגילוי, לא בסעד.
שאלות ותשובות
הקמתי נאמנות. הנכסים בטוחים?
תלוי בארבעה דברים: מתי הוקמה ביחס למשבר הזוגי, כמה שליטה נותרה בידיכם, מי הנהנים, והאם יש לה טעם עסקי או מיסויי אמיתי. נאמנות בלתי הדירה שהוקמה שנים קודם לכן לתכנון עיזבון או משיקולי מס — מוכרת, ואפילו אם מומנה מרכוש שנצבר במהלך הנישואין. נאמנות שהוקמה סמוך למשבר ושבה אתם ממשיכים להחליט — תתפרק.
הנאמן מתייעץ איתי לפני החלטות. זו בעיה?
כתבי המשאלות. במקרה שנדון, המסמך שקבע שהנאמן יתייעץ עם היוצר בכל פעולה — לרבות הוספת נהנים, השקעות וחלוקות — היה הראיה המרכזית לשליטה בפועל. אם המסמכים משאירים בידיכם את ההחלטות, בית המשפט יראה בכך מסך ולא מבנה.
נאמנות בחו"ל מוציאה את הנכסים מהישג יד?
לא, אך חשוב להבין מה בדיוק בית המשפט יכול לעשות. הסמכות לדון קיימת — "יהא נושאה או שוויה אשר יהא", ללא הגבלה גיאוגרפית. אשר לסעד: בית המשפט אינו מוציא צווים כלפי הנאמן הזר, אלא כלפי בן הזוג המצוי תחת סמכותו. צו אופרטיבי — הוראה לפעול להעברת נכסים — יינתן כשהנאמנות נקבעה כפיקטיבית ובן הזוג הוא הבעלים בפועל, או כשיש לו זכות אכיפה כלפי הנאמן לפי הדין הזר. בנאמנות זרה אמיתית, המסלול המעשי הוא חיוב כספי בשווי חלקכם, ולאחריו — במידת הצורך — פנייה לערכאות במדינה שבה מוחזקים הנכסים.
על מי הנטל להוכיח?
על מי שטוען שיש לכלול את נכסי הנאמנות באיזון. נקודת המוצא היא לטובת המבנה, ומי שמבקש לפרק אותו נדרש להראות התנהלות פסולה. זו נקודה חשובה לשני הצדדים: למקים היא הגנה, ולמי שחושד היא אזהרה שלא די בחשד.
מה אפשר לדרוש שיגלו לי?
הרבה. בית המשפט לענייני משפחה מכיר בחובות גילוי מוגברות ובעיקרון של שקיפות מירבית, גם במחיר פגיעה בפרטיות צד שלישי. ניתן לדרוש את כתב הנאמנות ואת כתבי המשאלות, דוחות כספיים, זהות הנאמן והנהנים לרבות נהנים בשיקול דעת, רשימת נכסים, ותכתובות בין היוצר לנאמן.
מה קורה אם הצד השני מסתיר?
הוא חושף את עצמו לשתי תוצאות. הראשונה: בית המשפט רשאי להכריע על דרך אומדנה, כלומר לאמוד את השווי על בסיס מה שכן ידוע — והפערים ייסגרו לרעתו. השנייה: צו מרווה בעל תחולה חוצת גבולות, שמופנה אליו אישית ואוסר עליו לבצע דיספוזיציה בנכסיו, גם כאלה שמחוץ לישראל.
הנאמנות שלי לא דווחה לרשויות. זה משנה?
מאוד. במקרה שנדון, טענת הנאמנות נדחתה מהטעם הזה בלבד — הסכם הנאמנות לא דווח לרשויות כדין. נאמנות שאינה מדווחת חשופה לדחייה עוד לפני שמגיעים לדיון במהות.
יש נאמנות בין בני הזוג עצמם. מה מעמדה?
כשההנאה נבעה מהקשר הזוגי בלבד, נקבע שעם פרוץ הסכסוך והגשת תביעת הגירושין פוקע מעמדו של הנהנה — ולא זו בלבד, אלא שהמשך החזקת הכספים מהווה הפרה יסודית של חוזה הנאמנות. הפסיקה ראתה בכך הפרת אמון כפולה.
זכיתי בפסק דין. איך גובים?
זהו לרוב השלב הקשה יותר. עומדים לרשותכם ארבעה כלים: ביצוע בפיקוח בית המשפט — החוק מאפשר לו להורות על ביצוע "בדרך אחרת" מההוצאה לפועל, ובפסיקה עדכנית נקבע שההליך יתנהל לפניו ובפיקוחו; מינוי כונס נכסים, שירשום הערת אזהרה על כל נכס שמתנהל לגביו פנקס; צו מרווה, שאוסר על בן הזוג דיספוזיציה גם בנכסים מחוץ לישראל; ופנייה לערכאות במדינה שבה מוחזקים הנכסים, על בסיס פסק הדין הישראלי.
מהות, לא מבנה
התמונה שעולה מהפסיקה עקבית: בית המשפט אינו בוחן את המסמכים אלא את המציאות שמאחוריהם. נאמנות שיש בה תוכן אמיתי — יוצר שהעביר את השליטה, טעם עסקי או מיסויי מבוסס, ומרחק זמן ראוי מהמשבר — עומדת, ואפילו כשתנאיה אינם סימטריים ואפילו כשמומנה מרכוש משותף.
ומנגד, נאמנות שהיא בעיקרה כתובת חדשה לנכסים ישנים מתפרקת — ולא רק שהיא מתפרקת, אלא שההסתרה שנלוותה אליה הופכת לגורם מחמיר: אומדנה לרעת המסתיר, צו מרווה חוצה גבולות, ופגיעה במהימנות שמשפיעה על כל שאר הטענות.
המסקנה לשני הצדדים זהה במהותה: מי ששוקל להקים נאמנות צריך לעשות זאת מוקדם, מטעם אמיתי, ובאמת לוותר על השליטה. ומי שסבור שנאמנות שימשה להדירו — צריך לדעת שהנטל עליו, שהדרך אליו עוברת בגילוי מסמכים ובאיתור סממני השליטה, ושהמאבק אינו נגמר בפסק הדין אלא באכיפתו.
מאמר זה נכתב כשירות לציבור לצורכי מידע כללי בלבד, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו. סוגיות נאמנות בגירושין מוכרעות לפי מבנה הנאמנות, נסיבות הקמתה והראיות הקיימות, ולכן יש לקבל ייעוץ פרטני. לקביעת פגישת ייעוץ עם עורך דין אברהם צור ניתן להשאיר פרטים כאן, ואנו ניצור אתכם קשר בהקדם, או התקשרו עכשיו לטלפון 04-6999900.
על הכותב: עורך הדין אברהם צור עומד בראש משרד עורכי דין בחיפה העוסק בדיני משפחה וירושה. המשרד מטפל בתיקי איזון משאבים מורכבים הכוללים נאמנויות ישראליות וזרות — בבחינת מבנה הנאמנות מול מבחני הפסיקה, בניהול הליכי גילוי מול נאמנים וצדדים שלישיים, ובקבלת סעדים לשמירת נכסים. עורך דין צור מביא לתיקים אלה ידע וניסיון במשפט בין-לאומי לצד ניסיון רב בייצוג בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים.
