כיצד מתחלקת חברה שהוקמה במהלך הנישואין

האם חברה שהוקמה במהלך הנישואין מתחלקת בין בני זוג בגירושין?

התשובה במרבית המקרים היא כן: חברה שנוסדה ונבנתה במהלך חיי הנישואין נחשבת כנכס בר־איזון, ושוויה נכלל במצבת הנכסים המתחלקים בין בני הזוג בעת פקיעת הקשר, בכפוף לחריגים הקבועים בחוק ולנסיבות מיוחדות של כל מקרה.

המסגרת המשפטית: מהו ״נכס בר־איזון״?

חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973, קובע מנגנון של איזון משאבים, שלפיו עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, למעט החריגים המנויים בחוק. בדרך כלל, נכסים שנרכשו או נצברו בתקופת הנישואין (לרבות עסק, חברה פרטית או מניות) נחשבים חלק מה״עוגה״ המשותפת, גם אם הם רשומים פורמלית רק על שם אחד מבני הזוג.

החריגים המרכזיים לכלל האיזון הם נכסים שהיו בידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין, וכן נכסים שהתקבלו במהלך הנישואין כמתנה או בירושה, ככל שלא התקיימה לגביהם כוונת שיתוף מיוחדת או הסכמה אחרת.

לצד ההסדר הסטטוטורי, הפסיקה פיתחה דוקטרינות של שיתוף ספציפי והשבחת נכס חיצוני, המאפשרות לעיתים לכלול באיזון גם ערכים שנוצרו ״על גבי״ נכסים שהוחרגו מהאיזון, כאשר ההשבחה נובעת ממאמץ

כלכלי משותף.

חברה שהוקמה במהלך הנישואין – נקודת המוצא

כאשר חברה מוקמת ״מאפס״ במהלך חיי הנישואין, ככלל מדובר בנכס בר־איזון, גם אם כל המניות רשומות על שם בן זוג אחד בלבד. בתי המשפט ובתי הדין חזרו וקבעו כי חברה משפחתית שנוסדה בתקופת הנישואין, וששוויה נוצר בעיקר כתוצאה מעבודתו ויזמותו של אחד מבני הזוג בתקופה המשותפת, תסווג כחלק מהרכוש המשותף ותהיה כפופה לאיזון בעת הגירושין. המשמעות המעשית היא שבמועד הקרע (המועד שנקבע בפסיקה לפי נקודת הניתוק הכלכלי והזוגי) מוערך שוויה הכלכלי של החברה, ובני הזוג זכאים, ככלל, לחלוקה שוויונית של שווי זה, בעין (באמצעות חלוקת מניות) או בכסף (באמצעות תשלום איזון). עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו: מבנה החברה, חלקם היחסי של השותפים, סוג הפעילות העסקית, והתלות בחזותו האישית של בן הזוג הפעיל (מה שמוכר בפסיקה לעיתים כנכסי קריירה ויכולת השתכרות).

דוגמה ממקרה שטופל במשרדנו

במקרה שנדון בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, לקוחת המשרד נישאה לבעלה בשנת 1997, ולבני הזוג נולדו ארבעה ילדים. במהלך הנישואין עבד הבעל כמהנדס, צבר ניסיון מקצועי משמעותי, ובשנת 2006 הוקמה חברה פרטית משותפת לו ולאביו בתום בו התמקצע הבעל. החברה צמחה עם השנים והפכה להצלחה עסקית של ממש. הבעל עבד בה באופן אינטנסיבי, תרם לקידומה, ובשלב מסוים משך שכר חודשי קבוע של כ־80,000 ₪ נטו – נתון שהעיד הן על היקף פעילות החברה והן על מרכזיותו בחברה. כבר בראשית ההליך היה ברור לשני הצדדים כי החברה היא נכס בר־איזון, והדבר בא לידי ביטוי בהתנהלותם הדיונית: הצדדים הזמינו בהסכמה חוות דעת כלכלית להערכת שווי החברה, ובהמשך הוגשה אף חוות דעת נגדית מטעם הבעל. בפועל, הדיון התמקד בגובה השווי ובאופן חלוקתו, ולא בעצם השאלה האם החברה היא חלק מהרכוש המשותף – על כך לא הייתה מחלוקת מהותית. טענת ״מתנה״ של מניות – והרחבת חזית אסורה רק בשלב מתקדם של ההליך, במהלך אחד הדיונים, העלה הבעל לראשונה טענה חדשה: לדבריו, אחזקותיו בחברה ניתנו לו כמתנה מאביו, ולכן לא מדובר בנכס בר־איזון כהגדרתו בחוק יחסי ממון. טענה זו זכתה למעמד של הפתעה דיונית, מאחר שההליך התנהל לאורך זמן בהנחה יסודית (ואף בהסכמת הצדדים) שהחברה עצמה נכנסת לאיזון ושוויה מתחלק בין בני הזוג. לנוכח טענת הבעל המפתיעה, הורה בית הדין לצדדים להגיש סיכומים נקודתיים לעניין החברה. בסיכומים מטעם מרשתנו טענו, בראש ובראשונה, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה: אין לאפשר לבעל לשנות בדיעבד את התשתית העובדתית והמשפטית שעליה נוהל ההליך כולו. בנוסף, פעלנו להזמנת תיק החברה מרשם החברות וערכנו בדיקה קפדנית של כלל מסמכי החברה. בדיקתנו העלתה כי הבעל עצמו חתום על מסמכי היסוד וכי מלכתחילה הוקמה החברה כך שהוא מחזיק 49% ממניותיה – ללא כל שלב ביניים שבו האב הקים לבדו את החברה ולאחר מכן העניק לבנו מניות במתנה. במילים אחרות, התמונה העולה מן המסמכים הייתה כי הבעל הוא מייסד, ולא בעל מניות שקיבל מניות במתנה לאחר מעשה – ומשכך הטענה בדבר ״מתנה״ קרסה.

גם אם יש ״מתנה״ – מה דינה של ההשבחה?

לצד התקיפה הישירה של טענת המתנה, הוצגה על־ידנו טענה נוספת: אפילו אם נניח, לצורך הדיון בלבד, שהאב העניק לבעל את מניותיו במתנה, יש להבחין בין שווי המתנה המקורי לבין ההשבחה שנוצרה במהלך הנישואין.

במקרה זה, ערך הנקוב של המניות אותן לכאורה קיבל הבעל במתנה עמד על 49 ₪ בלבד (49 מניות בנות 1 ₪ ערך נקוב כל אחת), בעוד שחוות הדעת הכלכלית העריכה את שווי החברה בכ־40 מיליון ₪ במועד הקרע.

ההלכה שנקבעה בפסיקה לעניין ״השבחת נכס חיצוני״ היא כי גם כאשר הנכס עצמו מוחרג מאיזון – משום שהוא נכס מלפני הנישואין, מתנה או ירושה, השבחה משמעותית שנוצרה במהלך הנישואין כתוצאה ממאמץ, עבודה או מומחיות, יכולה להיחשב כפרי מאמץ משותף ולהיכנס לאיזון. כך, למשל, נפסק כי השבחת נכסי ירושה באמצעות עבודה אינטנסיבית של בן זוג במהלך הנישואין מזכה את בן הזוג השני במחצית ערך ההשבחה, גם אם עצם נכס הירושה נותר מחוץ למשטר האיזון.

על כן נטען כי גם אם יתייחס בית הדין למניות עצמן כאל ״מתנה״ שדינה לא לאיזון בין הצדדים, ניתן יהיה לכל היותר להפחית את שווי המתנה הזניח (49 ₪), בעוד שמירב השווי – עשרות מיליוני שקלים שנוצרו במהלך הנישואין כתוצאה מעבודתו של הבעל, מהידע המקצועי שהביא עמו ומהשקעתו המתמשכת בחברה – מהווים השבחה ברת איזון. גישה זו מתיישבת גם עם התכלית הערכית של דיני המשפחה, המבקשים להגן על תרומתו הלא־פורמלית של בן הזוג שאינו רשום כבעלים, אך בפועל נשען על פירות המאמץ הכלכלי של בן הזוג הפעיל.

סיום ההליך בהסכמה ומשמעותו המעשית לאחר הגשת הסיכומים על־ידנו, פנה בא כוח הבעל והביע רצון לנהל משא ומתן לסיום כולל של ההליך. לאחר משא ומתן הגיעו הצדדים להסכם שסיים את המחלוקות ביניהם, ובית הדין לא נדרש ליתן פסק דין מנומק בסוגיית החברה. למרות היעדר הכרעה שיפוטית כתובה, האופן שבו הסתיים ההליך ומהלך המשא ומתן מדגימים את הכוח המשפטי של העקרונות שנמנו לעיל, ואת הסיכון שבטענות מאוחרות ל״מתנה״ בניסיון להוציא נכסים מרכזיים מגדר האיזון.

עיקרון היסוד: המאמץ המשותף והגנת בן הזוג הלא־רשום

הדין הישראלי מכיר בכך שבני זוג מנהלים חיי משפחה על בסיס יחסי אמון ותלות כלכלית הדדית, ולא על בסיס חלוקה קניינית קרה בלבד. לכן, גם כאשר נכסים נרשמים פורמלית רק על שם אחד מהם, יבחן בית המשפט או בית הדין מהי המציאות הכלכלית־משפחתית שנוצרה בפועל, ומה תרומתו הכוללת של כל אחד מבני הזוג – הן במישור הכלכלי והן במישור המשפחתי.

כאשר חברה הוקמה בתקופת הנישואין, והצלחתה קשורה במאמץ שהושקע בתקופה זו, נקודת המוצא היא שמדובר בנכס בר־איזון, שרווחיו ושוויו משקפים את המאמץ המשותף ואת חלוקת התפקידים הזוגית. ניסיונות להציג בדיעבד את הזכויות בחברה כמתנה או כנכס חיצוני מחייבים הצגת ראיות ברורות למועד ולהתנאים של אותה מתנה, לבחינת כוונת הצדדים לאורך השנים ולניתוח ההשבחה שנוצרה בפועל במהלך הנישואין.

גם אם מתקבלת טענת המתנה ביחס לגרעין הראשוני של המניות, הדין מאפשר במקרים מתאימים לכלול באיזון את הפער שבין ערך המתנה המקורי לבין שווי החברה ביום הקרע (השבחה), ככל שהפער נובע ממאמץ שנעשה במהלך החיים המשותפים. בכך שומר הדין על איזון עדין בין זכויות הקניין של בעל הנכס הרשום לבין הגנה על בן הזוג האחר, אשר נשען לאורך שנים על פירות המאמץ הכלכלי המשפחתי.